יוסף (אוסיה) טרוּמְפֶּלְדוֹר (ברוסית: Иосиф Владимирович (Вольфович) Трумпельдор, יוסף ולדימירוביץ’ (ווֹלפוביץ’) טרומפלדור; לעתים תרומפלדור; 21 בנובמבר 1880 על פי הלוח היוליאני – 1 במרץ 1920, א’ בטבת ה’תרמ”א – י”א באדר ה’תר”ף) היה לוחם יהודי, מנהיג ציוני סוציאליסטי, וחלוץ. גבורתו ונפילתו בקרב תל חי הפכוהו לדמות מופת ציונית.
חייו
משפחתו
אביו של יוסף טרומפלדור, וולף (זאב), נולד בשנת 1840 בחלק של פולין שהיה תחת שלטון האימפריה הרוסית. בהיותו בן 13 נחטף כקנטוניסט לעבודת צבא האימפריה ושירת שנים רבות כחובש קרבי. למרות התנסויותיו הקשות לא התבולל כרבים מהקנטוניסטים האחרים. וולף נישא פעמיים. אשתו השנייה הייתה פדוסיה אקסלבנט, אשה משכילה, שהייתה רחוקה מהיהדות, ממנה נולדו לו שבעה ילדים, שהרביעי בהם היה יוסף. יוסף טרומפלדור חונך על ידי אביו לנאמנות – ליהדות, לצאר, לצבא הרוסי ולמולדתו רוסיה. שפת הדיבור במשפחה הייתה רוסית, ולא יידיש כמקובל בקרב יהודי רוסיה באותה תקופה.[1]
ילדותו ונעוריו
טרומפלדור נולד בפיאטיגורסק שבקווקז בא’ בטבת תרמ”א (21 בנובמבר 1880), וגדל בעיר רוסטוב. בגיל שבע למד זמן קצר בחדר ואחר כך בבית הספר העירוני ברוסטוב, שם הצטיין בלימודיו. בגיל 14 הפך לצמחוני. הוא ניגש לבחינות כדי להיכנס לבית הספר הריאלי, עבר אותן בהצלחה, אך לא התקבל בגלל הנומרוס קלאוזוס שהגביל את מספר היהודים שהורשו להתקבל לבתי הספר. בשל ההכרח ללמוד מקצוע חזר לפיאטיגורסק, אל אחיו הרמן שהיה רופא שיניים ושם למד רפואת שיניים. בשנת 1902 קיבל בעיר קאזאן דיפלומה ממשלתית כמרפא שיניים. טרומפלדור הושפע מהרצל, נעשה ציוני ובמקביל דבק בתורתו של טולסטוי. הוא הקים בעירו חוג ציוני, אך פעילותו פסקה עקב גיוסו לצבא.
טרומפלדור בצבא רוסיה
ב־1902 גויס טרומפלדור לצבא. כטולסטויאני, הוא החזיק בהשקפות אנטי-מיליטריסטיות, אך החליט להתגייס כדי שלא יפרשו את הימנעותו כפחדנות יהודית. הוא הוצב בתחילה ברגימנט הרגלים ה־76 (רו’) של הקובאן שבסיסו היה בעיר טולצ’ין. שם התיידד עם דוד בלוצרקובסקי.
עוד בראשית שרותו בצבא, החל טרומפלדור לפתח את רעיונותיו על התיישבות בארץ ישראל.
טרומפלדור התנדב לרגימנט חיל הרגלים הסיבירי מס’ 27 שיצא לפורט ארתור. עד מהרה פרצה מלחמת רוסיה יפן. כבר בתחילת הקרבות התפרסם שמו של טרומפלדור כגיבור המצטיין בקור רוחו ובכוח עמידתו. עם נסיגת הכוחות הרוסיים למצודת פורט ארתור, זכה באות ההצטיינות – צלב גיאורגי הקדוש מדרגה-4 ובדרגת סמל.
טרומפלדור התנדב ליחידת הקומנדו של הרגימנט עליה היו מוטלות המשימות המסוכנות ביותר והתקבל אליה. ביחידה זו נתקל באנטישמיות ולכן החליט להוכיח שוב את אומץ לבו. הוא נודע שוב במעשי גבורה ואומץ לב נוכח פני האויב וזכה להערכה רבה ביחידתו. ב־20 באוגוסט 1904 ריסק פגז את ידו השמאלית והרופאים קטעו אותה מעל המרפק. למרות פציעתו חזר לחזית, ובקשתו זו לחזור לחזית זכתה להוקרה מיוחדת. הוא הועלה לדרגת רב סמל וזכה באות הצטיינות נוסף – צלב גיאורגי הקדוש מדרגה-3 במסדר חגיגי שערך הרגימנט לכבודו. הוא מונה למפקד המחלקה השלישית וזכה להערצתם של חייליו.
ב-2 בינואר 1905 נכנעה פורט ארתור וטרומפלדור נלקח למחנה שבויים ביפן.
טרומפלדור בשבי יפן
השבויים הרוסיים ביפן זכו לתנאים טובים. הם חולקו למחנות על פי השתייכותם הדתית, כאשר מספר היהודים שנפלו בשבי היה 1,739 מתוך כ־70,000 שבויים רוסים. הפגישה עם היהודים השבויים עוררה אצל טרומפלדור רגשות לאומיים חזקים. הוא ייסד במחנה השבויים קופת הלוואות, בתי מלאכה, בתי ספר, ספריה, להקת תיאטרון, ואף עסק בארגון צורכי דת כאשר פנה ליפנים בבקשה לסייע באפיית מצות, עסק בהשגת ספר תורה וטליתות ואף כתב כרטיסי ברכה לראש השנה.
טרומפלדור במדי קצין של הצבא הרוסי
עיקר פעילותו הייתה בתחום הציוני. הוא ייסד אגודה ציונית בשם “בני ציון השבויים ביפן” (האגודה הכילה 120 חברים), הוציא שבועון ציוני ביידיש וברוסית בשם ” דער יודישער לעבן” (‘החיים היהודיים’), שהיה עורכו ומחבר רוב מאמריו.
בשבי החל טרומפלדור לפתח את רעיונותיו על הקמת מושבות עובדים שיתופיות בארץ ישראל. כדי לקבל עזרה בהגשמת רעיונותיו פנה טרומפלדור, במכתב מן השבי למנחם אוסישקין. הוא תכנן לעלות ביחד עם עשרה אנשים מובחרים אותם בחר בקפידה, לארץ ישראל ולייסד שם התיישבות חדשה. בהתלהבותו סייע טרומפלדור לייסד אגודה ציונית בקרב הקהילה היהודית הזעירה שביפן עצמה. טרומפלדור זכה לאהדה ולהערצה רבים בקרב השבויים, היהודים ושאינם יהודים. לאחר חתימת הסכם פורטסמות’ היה טרומפלדור מן הראשונים להשתחרר מן השבי. ידידיו סיפרו כי אלפים באו להיפרד ממנו במחנה השבויים, נשאו אותו על כפיים והריעו: “הנה בן אדם!! הנה בן-אדם!! הביטו נא!!”
בנובמבר 2006 נתפרסמה בעיתון מעריב ידיעה כי בעיר טאקאישי ביפן, בה שכן מחנה השבויים שטרומפלדור הוחזק בו כשבוי לפני 100 שנים, עומדים להקים תערוכה לזכרו של יוסף טרומפלדור. מתברר כי האופן המכובד בו יצג טרומפלדור את השבויים היהודים כלפי שלטונות המחנה ודמותו הכריזמטית של הלוחם בעל הזרוע האחת, מעוררים הערכה והערצה ביפן עד היום. בקומת הקרקע של עיריית טאקאישי הוקמה תערוכה המציגה את סיפורו של מחנה השבויים, ואגף בתערוכה הוקדש לזכרו של טרומפלדור, כולל תמונות, תיאור פעילותו היהודית והציונית של טרומפלדור במחנה וסיפור חייו ברוסיה ובארץ ישראל.
טרומפלדור ברוסיה לאחר השחרור
עם שחרורו ב־1906 היה טרומפלדור ליהודי הראשון בצבא הרוסי שזכה לדרגת קצונה מבלי שהמיר את דתו. הוא קיבל את דרגתו ביחד עם אותות הצטיינות רבים, מידי הצארינה בנוכחות הצאר הרוסי עצמו. הצארינה ענדה לו את המדליות באופן אישי ונתנה לו מתנה – יד תותבת. בנוסף, הציעו לו להרשם לאקדמיה הצבאית ולהמשיך בקריירה צבאית, אולם טרומפלדור היה כבר רחוק מענייני הצבא הרוסי, והחל מיד להתכונן במרץ ליעוד שבחר לעצמו – יישוב ארץ ישראל.
בשנים הבאות עסק טרומפלדור בהשלמת השכלתו. ראשית הגיע לסנקט פטרבורג כדי להשלים את תעודת הבגרות, ואחר כך למד משפטים באוניברסיטה (כאשר לא יכול היה לעסוק בריפוי שיניים). הוא עסק במתן שיעורים פרטיים ובכתיבה עיתונאית והתקיים מפנסיה (צנועה ביותר) שקיבל מן המדינה כנכה מלחמה. הוא סיים את לימודיו בהצלחה באביב 1912.
באותה עת עסק גם בשכלול רעיונותיו להקמת יישובים שיתופיים, על פי עקרונות סוציאליסטיים, בארץ ישראל. ידידו ושותפו לדרך ולהכנות האידאולוגיות והמעשיות לעליה היה צבי שץ מהעיר רומני. בשנת 1911 הצליח טרומפלדור לארגן את ועידת רומני שבה נוסדה תנועת “החלוץ“, שבעקבותיה יצאה לאור החוברת הראשונה בדבר הקמת “המושבות השיתופיות בארץ”. החוברת נקראה “פרוגרמת רומני” ע”ש העיר בה התקיימה. בוועידה זו השתתפו רק שבעה אנשים, ביניהם זלמן ליפשיץ ודוד צירקין, שהיו לאחר מכן ממייסדי עין חרוד. לאחר הוועידה עסק בהכנות מעשיות לקראת עליה לארץ ישראל.
במכתב שכתב באותה התקופה לאחיו שמואל, הוא כתב, בין היתר מעין נבואה שהגשימה את עצמה:
 |
אם תפרוץ מלחמה בארץ ישראל, בוודאי יכתירוני שם בתואר מפקד, אף על פי שאני מוכן לשרת שם גם כחייל פשוט. הן שם נהיה בבית, לא אצל זרים (…) מאמין אני יום יבוא, ואני עייף ומיוגע, אשקיף בשמחה ובגיל על שדותי שלי, בארצי שלי. ולא יאמר לי איש: לך לך נבזה, זר הנך בארץ זאת. ואם יאמר לי איש כך, בכוח ובחרב אגן על שדותי וזכויותי. ואם אפול בקרב – מאושר אהיה. אדע לשם מה אני נופל. |
 |
|
טרומפלדור בארץ ישראל לראשונה
ב־1912, מיד עם סיום לימודיו, יצא טרומפלדור יחד עם חבורת סטודנטים לנסות להקים מושבה שיתופית בארץ.
הרעיון של טרומפלדור היה להקים “מושבה קומוניסטית” שכן ראה את עקרון השיתוף המלא בעבודה וברכוש כהכרחי למען יישוב הארץ. הרעיון שלו היה להקים יישוב שיתופי ללא כל תמיכה או עזרה ממוסדות חיצוניים אלא על בסיס כלכלי בלבד. הגרעין עלה לארץ ישראל, הגיע לדגניה א והשתלב בעבודה בקבוצה. ביומן סידור העבודה של דגניה רשומים שמותיהם של טרומפלדור ושל חבריו.[2] לאחר מספר שבועות עבר הגרעין שמנה כ־15 חברים וחברות לחוות מגדל. הם נקראו “הקומונה המגדלאית“. העבודה שם לוותה בבעיות רבות. הפועלים לא התמידו בעבודתם והתפוקה הייתה נמוכה. דרישותיו של טרומפלדור מעצמו ומאחרים היו קשות והתנאים היו מעל לכוחם של הצעירים. לאחר כשנה וחצי של עבודה מפרכת התפרקה הקומונה.
טרומפלדור עצמו נהנה מהעבודה הקשה ומחיי הקומונה. יעל גורדון, שהייתה תלמידה בחווה, בכיתת הבנות של חנה מייזל, סיפרה על מנהגיו של טרומפלדור בעבודה ולאחריה – כיצד לימדוהו הבנות את ריקוד ההורה אותה רקד בקלילות וכיצד היו מטיילים בשבתות לוואדי אל-עמוד – והוא תמיד בראש, מטפס על הסלעים כנער ומתנצל על כושרו הפיזי שנרכש בטיפוס על הרי הקווקז בעיר מולדתו פיאטיגורסק.
עם פירוק “הקומונה המגדלאית” חזר טרומפלדור לדגניה (שנקראה לימים “דגניה א'”) שם עבד בפלחה כשנה שלמה עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה. חברי דגניה לא פסקו מלהלל ולשבח אותו על כוח רצונו העז על הצלחתו למרות היותו גידם, ועל כוחו העז. בתקופת שהייתו בדגניה הוא היה צמחוני. חברי דגניה ציינו גם שהוא בלט בגישה בלתי מתפשרת בוויכוחים בנושאים רעיוניים.
ב-1913 נשלח כנציג לקונגרס הציוני ה-11, בדרכו חזרה עבר דרך רוסיה, בניסיון לגייס אנשים נוספים לרעיונותיו.
בשנת 1914 פרצה מלחמת העולם הראשונה. טרומפלדור שהיה נתין וקצין רוסי עזב את הארץ וגלה למצרים. בניגוד לרוב חברי דגניה שקיבלו על עצמם את נתינות האימפריה העות’מאנית, חשש טרומפלדור מניצחון גרמני וייחל לניצחון מעצמות ההסכמה.
גדוד נהגי הפרדות והפעילות להקמת גדוד יהודי לוחם
יוסף טרומפלדור, גליפולי, במדי גדוד נהגי הפרדות. 20/09/1915
חתימתו של טרומפלדור מתקופת גדוד נהגי הפרדות
בגלותו במצרים, בשנת 1914, פנה אל טרומפלדור זאב ז’בוטינסקי שהגיע לשם, בהצעה לשיתוף פעולה בהקמת גדוד של מתנדבים שיעמידו עצמם לרשות ממשלת בריטניה ויצטרף למאמץ המלחמתי הבריטי ול”שחרור” ארץ ישראל. הבריטים סירבו להצעה להקים יחידה יהודית לוחמת והסכימו רק להקמת יחידה של מובילי פרדות שתישלח לחזית טורקית כלשהי.
טרומפלדור היה בין תומכי ומקימי “גדוד נהגי הפרדות“. כמפקד הגדוד מונה הקולונל האירי ג’ון פיטרסון וטרומפלדור מונה כסגנו, בדרגת קפטן (סרן). הגדוד הועבר לגליפולי שם השתתף ככוח עזר להעברת אספקה לכוחות אנזא”ק (גייסות מאוסטרליה ומניו זילנד). טרומפלדור ביצע גם בגליפולי מעשי גבורה, אם כי מפקדיו פקפקו ביותר בנחיצותם.
טרומפלדור היה הרוח החיה בגדוד. הגדוד שסבל מבעיות משמעת קשות לרבות ניסיונות עריקה ומרד, מורל נמוך, ותפקוד ירוד, החזיק מעמד, בקושי, אך ורק בזכות השפעתו המוראלית ומסירותו של טרומפלדור לאנשי הגדוד ודאגתו לכל צורכיהם. פרשה שהשפיעה על טרומפלדור קשות באותה תקופה הייתה המלקות והעונשים הגופניים האכזריים שקיבלו החיילים היהודים מידי הקצינים הבריטיים. בנובמבר 1915 התמנה טרומפלדור למפקד הגדוד בפועל, אולם חודש לאחר מכן החליטו הבריטים לפזר את הגדוד. שרידי הגדוד – אלה שלא חלו, ערקו או מתו, חזרו מצרימה. טרומפלדור עשה מאמצים נואשים לשמר את הגדוד למרות התפוררותו המוסרית, העריקות ואף מעשי הפשע, ויחסם העוין והמתנכר של הבריטים. עם שחרורם, הפגינו אנשי הגדוד הרעבים בדרישה שיקבלו עבודה או שיינתן להם להגר לארצות הברית.
באלכסנדריה, עם שובו מגליפולי, לקח טרומפלדור שיעורים בצרפתית מפירה (אסתר) רוזוב, בת 22, צעירה מטרומפלדור ב־13 שנים, בת למשפחת פרדסנים אמידה, מראשוני פתח תקווה, אשר גורשו גם הם למצרים עקב נתינותם הזרה. פירה הפכה חיש מהר לאהובתו וארוסתו, עמה חלק במשך כמה שנים את כל סודותיו ורגשותיו וכתב לה במהלך המלחמה מכתבים רבים המעידים על חוויותיו.
באוקטובר 1916, לאחר שנואש ממאמציו להקים את הגדוד מחדש, יצא טרומפלדור ללונדון כדי לסייע לזאב ז’בוטינסקי בהקמת גדוד יהודי לוחם. למאמצים אלה היו שותפים גם דוד בן-גוריון, יצחק בן צבי ופנחס רוטנברג.
ז’בוטינסקי קיווה כי יהודי בריטניה יתגייסו בהמוניהם לגדוד יהודי בצבא, וחש כי טרומפלדור, ששמו כגיבור יצא לפניו, יוכל לסייע לו בגיוס מתנדבים, אולם בפועל נחל ניסיון הגיוס כישלון חרוץ. טרומפלדור וז’בוטינסקי נתקלו בגילויי עוינות קשים ואף אלימים מצד הקהילה היהודית שסירבה להתגייס. טרומפלדור המשיך, למרות הקשיים, בניסיונותיו לגייס תמיכה לרעיון הגדוד. הוא נפגש עם חיים ויצמן, ועם מתנגדיו החריפים של רעיון הגדוד כמו הרב הראשי של הממלכה המאוחדת, אחד העם, ונחום סוקולוב שראו בהקמת גדוד של חיילים יהודיים מהלך שאינו ראוי ואינו “יהודי”.
בדצמבר 1916 הגיעו ללונדון 120 איש משרידי גדוד נהגי הפרדות שטרומפלדור הצליח לשכנעם להתגייס לצבא הבריטי. אלה היוו בסופו של דבר את הגרעין לגדוד העברי, שאותו הצליח ז’בוטינסקי, בסיועו הפעיל של טרומפלדור, להקים בעמל רב ולאחר ניסיונות שכנוע מרובים ב־1917.
טרומפלדור, שלא יכול היה להתגייס לגדוד עקב היותו נכה ונתין זר, יצא לרוסיה בעקבות מהפכת פברואר.
ברוסיה בשנות המהפכה
ביוני 1917 חזר טרומפלדור לרוסיה כדי לפעול שם למען הציונות וארץ ישראל. שאיפתו הפעם הייתה לגייס כוח יהודי של מאה אלף איש שיישלח לחזית קווקז או פרס ויגיע משם לארץ ישראל. הממשלה הזמנית של רוסיה ראתה בעין יפה את תוכניתו הגרנדיוזית של טרומפלדור, אולם הממסד היהודי והציוני ברוסיה הסתייג מהרעיון (יש לזכור כי באותה תקופה נחל הצבא הרוסי מפלות בכל החזיתות והסיכוי של מוות בחזית היה גבוה). לנוכח הסכנה ההולכת וגדלה של הפיכה בולשביקית והפרעות שהיו צפויות להתחולל כתוצאה מכך ביהודים, עבר טרומפלדור לארגן הגנה עצמית ליהודים, כמשימה ראשונה ודחופה. בדצמבר 1917 קיבל טרומפלדור רישיון מהממשלה הבולשביקית, להקים גדוד יהודי בן 1,000 איש בפטרוגרד. הרעיון נתקל בהתנגדות בקרב היהודים שחששו מפני נקיטת עמדה במלחמת האזרחים המתהווית בין הבולשביקים לתנועה הלבנה. רק כ־20 איש התגייסו לגדוד והוא פורק כעבור כחודשיים.
טרומפלדור המשיך להיות פעיל בארגון הגנה עצמית ליהודים בדרום רוסיה במסגרת הקומיסריון היהודי שהיה אנטי ציוני, אולם הניסיונות לא עלו יפה. יחידות ההגנה העצמית היהודיות עוררו את חמתם של הפורעים הקוזאקים וה”לבנים”, ורק הצבא האדום, וצבא האימפריה הגרמנית שהשתלט על חלקים גדולים של רוסיה, סייעו ליהודים.
פעילותו בארגון “החלוץ”
בעקבות מהפכת פברואר חלה תחייה והתעוררות בתנועה הציונית ברוסיה. מספר החברים “שוקלי השקל” היה למעלה ממאה וארבעים אלף, ועשרות אלפי בני נוער שאפו לעלות לארץ ישראל. ברית “החלוץ” העולמית ריכזה את הצעירים המעוניינים לעלות לארץ ישראל ולהיות חלוצים. בתחילת 1918 נכנס טרומפלדור לפעולה בתנועה. הוא עסק באינטנסיביות בניסוח תוכניות מעשיות להקמת קומונות, למעשה קיבוצים, בארץ ישראל, להקמת ארגון צבאי חלוצי, הסתדרות עובדים, ועליה לארץ. התנועה אמצה רבים מרעיונותיו של טרומפלדור ובחרה בו, בוועידתה הראשונה, ליושב ראש התנועה.
טרומפלדור ארגן בפטרוגרד “הכשרה” של עובדים חקלאיים, קופת מלווה, מועדון ומעון משותף. לאחר מכן יצא לחצי האי קרים וארגן גם בו פעילויות של החלוץ. באוגוסט 1919 יצא שוב לארץ ישראל.
חזרתו לארץ
בדרכו לארץ ישראל התעכב טרומפלדור באיסטנבול (“קושטא” בפי אנשי התקופה). גם שם, כדרכו, סייע לחלוצים הממתינים לעלייתם לארץ בתעסוקה ובפעילויות רווחה שונות. שם פגש את העריק הרוסי, רב חובל אריה באייבסקי, והשניים היו לחברים. בסוף אוקטובר 1919 חזר טרומפלדור ארצה. כמה חודשים אחריו במרץ 1920, הגיע באייבסקי לנמל יפו והצטרף לחבורת החלוץ שהפנתה אותו אל ועדת המים.
בארץ חיכתה לו אהובתו וארוסתו משכבר הימים, פירה רוזוב, אולם כאשר הגיע, ניתק הקשר ביניהם, ככל הנראה בגלל קשר רגשי שרקם טרומפלדור בחצי האי קרים עם צעירה אחרת – אמה (נחמה) ציפקין
ז’בוטינסקי קיבל את פניו של טרומפלדור בהתלהבות. הייתה זו תקופה סוערת ביותר בארץ. ועד הצירים נכשל בניסיונותיו לקלוט את משתחררי הגדודים העבריים ולעודד התיישבות. ההסתדרות הציונית לא זו בלבד שלא עודדה עלייה המונית, אלא אף לא הצליחה לקלוט את מכסת העולים הקטנה שהקצו לה השלטונות הבריטיים. במצב עניינים זה הגיע טרומפלדור ארצה. הוא עזר בהכנות לעליית חברי “החלוץ” מרוסיה ומטורקיה. היה שותף לתכנון הקמתו של צי עברי בארץ ישראל ולרכישתה של אוניית משא עברית שתשמש את חלוצי התנועה מהקווקז ללימוד ימאות ולכיבוש העבודה בים. הוא היה שותף לתוכנית יישוב כפרי דיג לאורך חופיה עם חלוצי תנועתו, שילמדו מדייגים סובותניקים שנקראו לשם כך מאזור אסטרחן שבקווקז. הוא צפה בסלידה במריבות המפלגתיות בין אחדות העבודה והפועל הצעיר, ועל כך כתב:[דרוש מקור]
|
“שחברינו בבואם הנה לא יכניסו את עצמם במלחמה הנטושה בין אחדות העבודה והפועל הצעיר. מלחמה זו הקיפה כמעט את כל הפועלים ומזיקה מאוד לענייננו הכללי … טוב יהיה אם חברינו החדשים שיבואו לארץ, יוסיפו להיות מחוץ למלחמת מפלגות זו”. |
|
|
טרומפלדור שאף לאיחוד כל הפועלים תחת מפלגה אחת כדי שיוכלו להיאבק יחד על זכויות הפועלים בארץ ישראל. הוא פרסם “קול קורא” בעניין שזכה לתהודה רבה, אך לא הצליח לשכנע את הפועל הצעיר להתאחד עם אחדות העבודה. אלא שבהשפעת הקול הקורא התכנסה, לאחר מותו, בחנוכה 1920, הוועידה שייסדה את ההסתדרות הכללית של העובדים העברים בארץ ישראל.
הוא קרא להגברת העלייה ארצה: “כל רגע יקר. כל הנכנס לארץ, ניצל ממוות בטוח או מחיי אנוסים. כל רגע של איחור – לחטא יחשב לנו”.[3]
בעיצומו של מאבקו לשיתוף פעולה בין מפלגות הפועלים, ביקש ישראל שוחט, מראשי ארגון השומר, מטרומפלדור לצאת לגליל העליון ולבדוק במקום מה מתרחש שם.
מאורעות תל חי
מאורעות תל חי הם סדרה של התנכלויות והתנפלויות של כנופיות ערבים ובדואים, אשר החלו בסתיו תר”פ 1919, על ארבעת היישובים היהודיים: המושבה מטולה, קיבוץ כפר גלעדי, הקבוצה בתל חי, וקבוצת מייסדי המושב בחמארה, על כפרי הנוצרים ועל יחידות הצבא הצרפתי באזור הגליל הצפוני. ההתקפות גרמו לעזיבתם הזמנית של ארבעת היישובים, עד סתיו תרפ”א 1920.
http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%99%D7%95%D7%A1%D7%A3_%D7%98%D7%A8%D7%95%D7%9E%D7%A4%D7%9C%D7%93%D7%95%D7%A8
ערך מורחב – 
tipid1blog 